יום שישי, 30 בדצמבר 2011

כחומר ביד היוצר


נסו לרגע לפשפש בפדחתכם ולגרות את אונת הזיכרון. לבטח תצליחו לשלוף מתוכה את הילד המוזר והמפחיד שהסתובב בשכונה בה גרתם. הייתם בטוחים שהוא חבר בכת השטן. אף אחד לא העז ליצור איתו קשר. אפילו המורים חששו להתעסק איתו. גם כשמישהו ניסה להתגרות בו, הוא לא הגיב. רק נתן מבט בלתי מוסבר, והמשיך לחטט בעזרת עיפרון באיזה פצע פתוח שהיה לו בברך. ההורים שלו גם כן היו הזויים. לאט לאט, התפשטו השמועות שאמו היתה בעברה מאושפזת במוסד סגור ושאביו הוא אלכוהוליסט שאיבד את רוב כספו. הוא עורר בכם גועל, לעג - אבל גם קנאה. קנאה בתעוזה, בחוסר הפחד. בזה שהוא פשוט לא שם זין.

Tyler, The Creator (טיילר אוקונמה), הוא בחור בן 20, אפרו-אמריקאי, בעל רווח בשיניים ואזניים גדולות. אל תתבלבלו בגלל דימוי הוויל סמית' שקופץ לכם לראש. המוזיקה של טיילר שייכת לצד האפל של האנדרגראונד. הליריקה הבוטה והאלימה בשיריו, קולו העמוק ומקפיא הדם והקליפים המטלטלים (אותם טיילר מביים בעצמו) – כל זה גורם למאזין להתחבר לצדדיו האפלים ביותר. למעשה, טיילר גורם לנו להיות הילד המוזר ההוא מהשכונה. 

ייתכן שמשמיעה ראשונית לא תתחברו לטיילר. אפילו תסלדו ממנו. הביטים בשיריו לא קומוניקטיביים. כך כל המוזיקה שלו. כך גם הילד המוזר ההוא. העניין הוא שבמובן מסויים, בסיטואציות מסויימות כולנו "הילד המוזר". לכל אחד יש את המחשבות האפלות, אותן הוא מחביא עמוק עמוק בתאים האחוריים והחשוכים ביותר במוח. מחביא לא רק מאנשים אחרים, אלא גם מעצמו. כי להזדהות עם נער ביישן שמאוהב נואשות במלכת הכיתה זה מקסים, אך להזדהות עם מארב לאותה בחורה ורציחתה – לא הולם את העניבה שאני עונד.

OH SHIIIT! Now that's HARDCORE!

במהלך השנה החולפת שחרר טיילר את האלבום "Goblin". זהו אלבומו השני, לאחר ""Bastard שיצא בשנת 2009. האלבום הכיל ראפ מחוספס, רווי בתיאורים גרפיים אלימים וקשים מאד. טיילר נכנס בזרם החדש של ראפרים מעודנים ורגישים. היה זה הראפר B.O.B שספג את מירב הארטילריה. גם הזמר ברונו מארס חטף לא מעט. מי שחשב שטיילר יתמתן, התבדה מהר מאד. גם "Goblin" לא עושה חסד עם מאזינים בעלי לב חלש. או בעלי לב, נקודה. עם זאת, 2011 היא השנה בה טיילר יצא מהשוליים, והשתלט על ההיפ-הופ. עם הומור שמזכיר את אמינם בתחילת דרכו ופאנצ'ים אלימים שמזכירים את ביגי, לא לקח זמן רב לאמנים כמו Pusha T ו-The Game לקלוט את הפוטנציאל, וכל אחד מהם אירח את טיילר באלבומו. טיילר גנב את ההצגה באופן מוחלט בכל אחד מהמקרים.


הליריקה המכילה, בין השאר, אלימות חולנית כלפי נשים מעוררת ביקורות ותגובות נזעמות. בשיר "Tron Cat" מופיע המשפט: Rape a pregnant bitch and tell my friends I had a threesome"". "מה גורם לו לחשוב שהוא יכול להגיד דבר מגעיל כזה?", אמרה לי ידידה פעם. "צריך להכניס אותו לכלא". האמת שניתן להבין. לפעמים נראה שטיילר מנסה לזעזע בכל מחיר. הסינגל הרביעי מ-Goblin"", לא בדיוק משאיר מקום לדמיון ונקרא "Bitch Suck Dick". הסינגל הוא סוג של פארודיה על שירי הארדקור-ראפ, ובמשך כל השיר פונים הראפרים המשתתפים  לנשים כ-bitches ודורשים מהן שיבצעו בהם מין אוראלי. בסוף השיר אגב, טיילר רוצח את אותם ראפרים שהשתתפו איתו באותו קטע. בשיר הנועל את האלבום טיילר מתפרק בפני פסיכולוג מדומה (שמלווה את שני אלבומיו של טיילר) שמנסה לנתח את אישיותו הפסיכוטית של טיילר. 

פסיכופטים שאהבנו.
 אז מה בכל זאת הוא סוד ההצלחה של טיילר? בסדרות טלוויזיה רבות מוצגת דמות פסיכוטית בצורה כזו שאנו ממש יכולים לחבב ואף להזדהות איתה. בין אם זה ג'ו דבולה, אליו אנו נחשפים בעונה הרביעית של סיינפלד, בין אם זה הילד המפלצתי למילטון טיישון המופיע בסדרת האנימציה המעולה The Boondocks ובינינו, מהי סאות' פארק ללא קרטמן? 

דווקא טיילר אחר הוא זה שיכול להסביר את התופעה, וללמד אותנו על הצורך בסיפוק הגירויים של התאים האפלים שבמוחנו. אני מדבר על טיילר דירדן שגילם בראד פיט בסרט "מועדון קרב". דירדן הוא כל מה שגיבור הסרט חסר השם (אותו מגלם אדוארד נורטון) רוצה להיות. הוא שוכב עם הבחורה שהגיבור לא מצליח להשכיב, הוא שאפתן, בעל קריזמה וחסר פחד. ביחד הם מקימים מועדון סודי אשר חבריו נפגשים בלילות, ועל מנת לפרוק את הטירוף שהחיים מעמיסים עליהם – הם פשוט מפוצצים אחד את השני במכות. ללא חוקים, ללא הגבלות – ללא התנצלויות. בסוף הסרט (גוועלד! ספויילר!) אנו מגלים שהגיבור סובל מפיצול אישיות וטיילר דירדן הוא למעשה, צד אפל באישיות שלו עצמו. 

כשהצד האפל שלך הוא בראד פיט, מה הפלא שהוא מזיין יותר ממך?


 לא סתם, טיילר קרא לעצמו דה קריאייטור – היוצר. הוא לימד את עצמו לנגן על פסנתר כבר בגיל 14. הוא מפיק את השירים שלו עצמו, מביים את הקליפים שלו עצמו ועומד בראש קולקטיב ההיפ-הופ OFWGKTA  (קיצור של Odd Future Wolf Gang Kill Them All). הראפ הכה בוטה והכה קשה, אך עם זאת  - הכה ייחודי שלו, קנה לו מעמד גבוה מאד בז'אנר ההיפ-הופ, והאלבום "Wolf" שצפוי לצאת ב-2012, הוא אחד מהאלבומים המצופים ביותר של השנה. טיילר לעומת זאת, ממש לא צפוי, אבל דבר אחד בטוח – האלבום הזה הולך להיות קשה לא פחות מקודמיו. וזה נהדר.

לגבי אותה ידידה, אומר כך: מוזיקה מאפשרת לאדם לפרוק את הזעם והתסכול שמצויים בחיים תחת מוסכמות חברתיות, שבמקרים רבים נובעות מצביעות ואינטרסים. זו אחת הסיבות שבהופעות רוק, ניתן לחזות באנשים בוגרים, עם קריירה, משתתפים בקרבות פוגו עם חבר'ה בגילאים 15-18. זו אחת הסיבות שמיליונים בבריטניה התחברו כל כך לסקס פיסטולס, המאד פרובוקטיביים בזמנו, או לחילופין, רמי פורטיס אצלינו (נ ע ל י י ם!). מאזינים זקוקים לדיסטורשן הזה, והוא מצוי לא רק בגיטרה. אם תרצו, מוזיקה היא המועדון קרב של הנפש. מה לעשות שאי אפשר כל פעם לקבל את בראד פיט?


יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

וטאשסקי מתווכח עם הצלחה


לפני כמה ימים, יצא לו וטאשסקי מהמרתף אל העולם החיצוני בכדי לערוך סידורים לכבוד חנוכה. בעודו מעמיס את סלסלתו לעייפה בגולגולות ובגופות של ג'וקים, פגש אותו איש מוזר. "מה שלומך וטאשסקי?" שאל האיש המוזר בחביבות. "עונג מענה", ענה וטאשסקי ועדכן אותו בדבר היותו כותב בלוג, שדרן רדיו וכולא ילדות בנות 13 מבני עקיבא במרתפו. "מרתף?", אמר האיש המוזר. "זה כל-כך אוברייטד!". "אוברייטד?". "כן, מייחסים לו חשיבות יתרה. נותנים לו קרדיט שממש לא מגיע לו. הרי אפשר לנעול אנשים בחדר רגיל. אפשר לגרום לאנשים לחשוב שאתה מוזר בכך שאתה לובש חולצה כתומה כל יום ראשון. אבל מרתף? נדוש ואוברייטד".

בשיר So Appalled של קניה ווסט, בו מתארח ג'י זי (שנחשב בידי רבים כראפר האוברייטד בהיסטוריה), אתגר ג'יגה את כולנו ושאל – What would you rather be – under paid or overrated? 
וכך, התקבצו, מטובי המוחות (וטאשסקי, עכברוש וגולגולת של איש מוזר) כדי להכין רשימה של תכניות, שחקני כדורגל, בדרנים – כל דבר שלדעתנו קיבל קרדיט והערכה שממש לא מגיעים לו. הביאו את המצ'טה – פרות קדושות הולכות להשחט.

חברים

 מוניקה מעלה נושא לשיחה. "מה אתם יותר אוהבים בנשים – תחת או חזה?". ג'ואי אומר: "למה אני צריך לבחור? את רעה!", כמובן עם המשחק האופייני. צלילי צחוק ברקע. גם אתם צוחקים. מתוך הרגל. לאחר מכן צ'נדלר פולט שטות שגורמת לו להראות מגוחך/הומו. הוא מסיט מבטו ופרצופו מתחלחל. "לא אמרתי את זה עכשיו. לא! לא!". תנועות בידיים. ושוב קולות צחוק. 

שנמשיך לרוס? פיבי? רייצ'ל? אין טעם. עוד סצנה בבית הקפה, שאמנם לא התרחשה, אבל בוודאי שוכבת לה על רצפת חדר העריכה בהוליווד. אל גור יכול להיות מרוצה – צוות הכותבים של חברים דוגל בהחלט בשיטת המחזור.
 ובכל זאת, חברים משכה 4 עונות מיותרות (בלילות אפלים, עוברת בי המחשבה שאפשר היה לחתוך אחרי העונה השלישית), על אותם שטיקים ידועים ומשעממים וגרפה סכומים מדהימים של מיליוני דולרים.

הרי אם נהיה כנים, הבדיחות של צ'נדלר מתחילות לחזור על עצמן, עוד בשלהי העונה השלישית. הדינמיקה עם ג'ואי עוד איכשהו מחזיקה אותו, אך ברגע ששודך למוניקה? אסון. גבר רופס, חסר קסם שגם הגיחוכים שאיכשהו הוא גורר הם מרחמים. ומהרגל. רייצ'ל איבדה מהחן שלה איפשהו כשהשיגה את עבודתה החדשה. מוניקה תמיד היתה מעיקה. ופיבי? נראה לי שמישהו אשכרה הוציא חוזה על ליסה קודרואו.

אז נכון, שרוס ופלאי ה"אונאגי" שלו הצליחו לשחרר פרצי צחוק גם בעונות המאוחרות יותר, אבל קחו את הבדיחות הממוחזרות, השכר העצום ואת העובדה שמחבר'ה צעירים ומגניבים הם גדלו להיות מבוגרים טרחנים – חברים היא אולי גדולת האוברייטד שבקומדיות האמריקאיות.

לא, בעונה הקודמת לגמנו כולנו מתוך כוסות קוקטייל. עכשיו זה מילקשייק - מקורי ומצחיק!

מייקל אואן

איאן ראש הבא? השחקן שיחזיר את ליברפול לימיה הגדולים? אז נכון, הוא כבש 118 שערים ב-216 הופעות במדי ליברפול, אך באותה נשימה יש להזכיר שליברפול היתה הפועל פ"ת של אותה תקופה מבחינת יחס של היסטוריה-הווה. בעצם כמו ליברפול של היום, בעידן שאין לה שום יורש לאיאן ראש.

שעריו של מייקל אואן בליברפול לא הובילו את הקבוצה לשום מקום. גביע אנגלי? גם פורסטמות' יכולה להתהדר בהישג זה. גביע אופ"א? סלחו לי אם ניצחון על אלאבס הגדולה של ג'ורדי קרויף וקוסמין קונטרה לא מעיף לי את הקוקו. ובכל זאת, מייקל אואן הרגיש שעליו לקדם את עצמו למקום בו כשרונו יבוא לידי ביטוי, ועבר לריאל מדריד. מאז אותו מהלך מבריק (שהכניס לקופותיה של ליברפול 13 מיליון יורו), אואן הספיק לסיים עונה ללא תואר במדריד, בעוד ליברפול קוטפת את ליגת האלופות. משם עבר לניוקאסל והרוויח את הסכום הגדול ביותר ששילם המועדון לשחקן. יותר מפאקינג אלן שירר!

 בניוקאסל אואן היה פצוע למשך זמן רב, והזיכרון שיישאר ממנו במועדון הוא בתור השחקן שהחמיץ בצורה מסמרת שיער במשחק בו הקבוצה הפסידה וירדה ליגה. אלא מה? לא רק שהקריירה של מייקל אואן לא החלה לדשדש – הוא עבר מניוקאסל למנצ'סטר יונייטד. היריבה השנואה של ליברפול בה גדל. אלופת אנגליה וסגנית אלופת אירופה.

ובמרתף שואלים – על סמך מה?! על סמך המהירות שנעלמה כליל לאחר אינספור פציעות? על סמך משחק הראש של החלוץ המתנשא לגובה של 173 ס"מ? אגב, מאז שעזב אואן את ליברפול הסטטיסטיקה שלו עומדת על 43 גולים ב-132 משחקים.

גילוי נאות – אחד מבין השלישייה, וטאשסקי-עכברוש-גולגולת של איש מוזר, הינו אוהד ניוקאסל ולא שכח עד היום את אותה החמצה מבזה של מייקל אואן אשר שלחה את הקבוצה לליגת המשנה. טפו!

הית' לדג'ר היה צריך לגלם אותי בסרט על חיי. הטרגדיה שלו היא הטרגדיה שלי.
טופאק

בעיני רבים נתפס שתיים-פאק שאקור כראפר עילאי, אשר בקטעי הראפ שלו ניתן אפילו לזהות פואטיקת גטו. ואכן, בהרבה משיריו הוא נענה לקריאה. לא זאת בלבד, כותב שורות אלה, לא יתנגד נחרצות אם יאמר מאן דהו כי פעמיים-פאק הוא אחד מבין חמשת הראפרים הגדולים בכל הזמנים. ובכל זאת, שמו הולל  ברבבות ולא באלפים כפי שהיה ראוי. למעשה, נעשה לפאק-כפול-שתיים סוג של עוול. בשם תאבת הבצע, פרסום וניצול שמו, ניסו להציג אותו כהמשך ישיר לפנתרים השחורים וכיורשו של מלקולם אקס, מה שגרם לוטאשסקי-גולגולת של איש מוזר ועכברוש לדון בכמה טופאק אינו מה שמציירים אותו - במקום לדבר על יצירתו הדי מצויינת.

דאבל-פאק, היה בסה"כ מוזיקאי. אמנם בערה בו תשוקה לקידום האדם השחור והחברה האפרו-אמריקאית, והוא בהחלט היה ראפר מחונן – אבל לא יותר מזה. לא מנהיג חברתי כי אם ערס פואטי. יהיר ולא שרף. פוזאיסט ולא שליח. הביטוי "Thug 4 life", חוזר בחצי משיריו. האגו המנופח של פאקיים גרם לו להוציא שירי דיס-ריספקט (Hit 'em up הוא ללא ספק שיר הדיס האוברייטד בהיסטוריה) מגוחכים על כל העולם. לא זו בלבד, צמד-פאק הוציא לאין ערוך שירי אני-עשיר-מזיין מלא-ראפר מגניב-גנגסטר-ווסטסייד! די דבילים. ומה לעשות, זה מעט מאפיל על שירים נפלאים כמו Brenda's got a baby ו-Keep ya head up.

האות w שאני מסמן באצבעותיי מסמלת את החוף המערבי. פואטיקה לירית היישר מהגטו.


הסביח של עובד

השעה 23:00. מוצ"ש. העיר גבעתיים שוממת מכל אדם. אפילו הפקחים ישנים שנת ישרים, ואין מי שיחלק דוחות למכוניות החונות בבטחה על המדרכה. ומה קורה בדוכן הסביח של עובד? תור המשתרך עד לכביש של רחוב סירקין, וכל זה בשביל להשיג פיתה עם חצילים וביצה. פיתה. חציל. ביצה. ואולי קצת עמבה. וסלט. וחומוס.

"עזוב אותך – עובד זה החוויה!". חוויה? לבנאדם יש סלנג וקאץ' פרייזס נחמדים, מדבר בלשון ספורט, ובהחלט מהווה דמות ססגונית. אבל בחיאת – פיתה. חציל. ביצה. ואולי קצת חריף (2-1 להפועל בדרבי).

 "עזוב אותך – לא תמצא סביח טעים יותר מעובד!". לא תמצא? פיתה! חציל! ביצה! ויאללה רוץ על הכל.

האדם הרעב לפעמים עושה החלטה, לפיה הוא מוציא את כספו על מזון מהיר על מנת לפוצץ את עצמו לשובע. והנה אתה בביתך, סיימת לאכול את "המנה הטובה ביקום", ואכן אתה יכול לסמן וי על כל התסמינים: אתה מרגיש מפוצץ, שמן, מחכה לרגע בו תתפוצץ בשירותים וכמובן – עייף. הבעיה היחידה היא, שאתה מרגיש עוד משהו – רעב! פיתה? חציל? ביצה? פשוט לא מספיק.

כמה נגמר בדרבי בין הג'וקים לסלמונלה?


יאללה סגור לי עם כתר אליפות.

יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

גרעין קשה לפיצוח




   הגרעין נמצא במרכז. הוא שם מההתחלה והוא זה שישאר שם אחרי שהכל יגמר. לא יודעים איך לאכול אותו. יודעים לטפח אותו כשזקוקים לו, מקבלים אותו בהבנה כי מבינים שאי אפשר בלעדיו אך בכל זאת, הוא יותר מפריע מאשר מועיל. בשנים האחרונות, ישנו ניסיון לעקוף את דרך הטבע ולהעלים את הגרעין באמצעות כל מיני אמצעים מלאכותיים. הכסף מתחיל לדבר, והגרעין מפריע. נסיונות אלה נועדו לכישלון. הגרעין חזק מידי, קשה מידי. בגרעין למעשה נמצא ה-D.N.A של התא, של הפרי – של הקבוצה.

    "גוש ד'" הוא הגרעין הקשה של אוהדי קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל"צ. הארגון נקרא על שם היציע הפינתי והנידח שאכלס את האוהדים השרופים באולם הישן בשכונת גן-נחום, ומאז דבק בו השם בכל מקום. האוהדים משקיעים את מיטב זמנם, כספם וגרונותיהם למען קבוצה חסרת יומרות, שמלבד אותו גוש ד' ועוד כמה יחידי סגולה – לא ממש מעניינת מישהו. בעונה הקרובה ימלאו להקמת הארגון 10 שנים. מדי הקבוצה החליפו צבעם מצהוב לכתום, עשרות שחקנים עברו בקבוצה, ואלו שהיו טובים והתחברו למערכת הזו, עזבו כלעומת שבאו. המשכיות אין. גוש ד' נשאר.

    למרבה האירוניה, העונה בה הוקם הארגון (2001/2002) היתה הגרועה בתולדות המועדון מאז עלה לליגה הבכירה. הקבוצה הרבתה להפסיד, ובסיום אותה עונה ירדה לליגה השניה. למזלה הרב, ראש העין לא יכלה להעמיד את תקציב המינימום הנדרש, וראשל"צ תפסה את מקומה. בעונות שלאחר מכן ידעה הקבוצה עליות ומורדות, וכך גם גוש ד'. בעוד במשחקים חשובים גרעין האוהדים המעודדים יכול להגיע לכמויות יפות (למשחק הפלייאוף בשנה שעברה נגד בני השרון הגיעו 150 כתומים להרצליה), הכמות הממוצעת של יושבי הגוש במשחק, לא עולה על 50, ואני נדיב. מדוע אני כה נדיב? גילוי נאות -  אני חבר בגוש ד'. "יש 50 אנשים בכל העולם הזה שמכבי ראשל"צ אצלם ב-DNA, והכוונה היא לא רק לגוש ד'", אומר יו"ר חוג האוהדים, אבי. "זה כולל אוהדים ותיקים, הנהלה, אנשי משק – בכל העולם הזה יש רק 50 שממשיכים את הגחלת". 

לא בא לכם לקרוא את הכתבה? התמונה הזו מספרת את כל הסיפור.

   כפי שניתן לשער, הפנאטיות הזו, סביב קבוצה כה קטנה, זוכה לשלל גיחוכים מהסביבה. כל אחד מנסה לנתח בדרכו את הנסיבות שהובילו חבורה של צעירים, שרובם נמצאים בשנות ה-20 של חייהם, להתאגד דווקא סביב מכבי ראשל"צ. "אתם מחפשים ריגוש", אומר אחד. "אתם מרגישים צורך להקדיש את עצמכם למטרה מסויימת", אומר אחר. "אתה ילד בן 25 שעוד לא התבגר", אומרת אמא שלי. אבל התשובות אינן חד משמעיות. האחד הגיע בילדותו לאולם, חזה בהטבעה אחורית של אנדריי ספנסר, והתאהב. השני הגיע בדיוק בעונה בה העפילה הקבוצה לפיינל פור, ומאז הוא מחכה לשחזור אותו הישג, שמגיע בצורה רנדומלית אחת לכמה שנים. השלישי? כבר לא מגיע. טרמפיסט. "גוש ד' זה אנשים שהלכו נגד הזרם ובחרו בקבוצה מצ'וקמקת", מסכם שי פוקסיניאנו, הפנים המוכרות ביותר של גוש ד'.

    אך לפנאטיות הזו יש גם צד שני. ההתמסרות, שגורמת לאוהדים לנדוד אחר הקבוצה לכל מקום בארץ, היא גם זו שהופכת אותם לאדם אחר במהלך המשחק. את רועי אני מכיר מכיתה א'. הוא טבעוני מטעמי מצפון, ופעם אף טיפס מעל גדר של עסק פרטי על מנת לחלץ חתולה שנתקעה. הביטוי "לא יכול לפגוע בזבוב", מעולם לא היה כה רלוונטי. במשחקים? הוא גורם לשפם של סטלין להראות כחוט דנטאלי. "אני לא יודע למה זה קורה", הוא אומר. "לפעמים אני מסתכל אחורה וחושב לעצמי: 'איך צרחתי ככה על שופט או שחקן יריב', וזה נראה לא מובן. הייתי רוצה שזה לא יקרה, אבל אתה לא שולט בזה". שי: "יש כל כך הרבה אמוציות, אי אפשר לשפוט אוהד ספורט במהלך המשחק. אחרי המשחק אנחנו מסתדרים עם כולם".

     אילן, אוהד ותיק שבשנים האחרונות מתגורר בכלל בב"ש, ממש לא מסכים. "אני לא מקבל את זה שהתפרצות של קללות זה לגיטימי, אפילו לא כטראש טוק. נכון, זה עבד עם לי ניילון (שחקנה של בני השרון, שזכה ל"טיפול" מהאוהדים במהלך סדרת הפלייאוף נגד ראשל"צ ולא היה במיטבו), אני לא אומר שאין לזה אפקט, אבל זה פוגע בנו". לטענת אילן, הדבר מקשה על הגוש, היחסית מצומצם ממילא, לגדול. "אני יכול להגיד לך שהגיעו אלי אוהדים, הן ילדים והן מבוגרים, שאמרו שהם לא רוצים להצטרף לגוש בגלל הקללות. אני חושב שהעשיה של ראשי הגוש היא עצומה ומדהימה, וכל-כך חבל שבשביל כמה קללות, התרומה שלהם תינזק". אבי מגיב בביטול. "אני אישית לא רואה מה הבעיה עם שימוש במילים בשביל להוציא שחקן מאיזון. ההתעסקות במה שכל אוהד אומר חרגה מפרופורציות". עם זאת, אבי טוען שמידי פעם צריך גם לרסן. "כיו"ר חוג האוהדים אני מייצג משהו. אנשים מסתכלים עלי, גם אלה שלא מהגוש. מהסיבה הזו, יש דברים מסויימים שאני לא אגיד".

-איפה עובר הגבול?

    "אני למשל לא אעשה שימוש בשואה או במילה "נאצי", במהלך המשחק. אישית אני לא חושב שיפול העולם אם תיאמר המילה "נאצי", אבל אולי זה בגלל שעם השנים נהייתי יותר ציני כבנאדם בלי קשר למשחק. בכל מקרה, זה לא שווה שבנאדם שלא מבין את הציניות ואת ההומור שלי ייפגע". שי מסכם: "בספורט, כשמתחיל המשחק, כל  אוהד צבוע. ברגע שאתה משולהב אתה מאבד את המשנה שלך".

-ומה עם מכבי ת"א?

      בשלב זה, שניהם מחייכים חיוכים ציניים של אי נוחות. אבי:"נמאס לי כבר ששואלים אותי על זה". ניתן להבין אותם. במשך שנים הם נותנים את כל כולם לקבוצה, והפעמים הבודדות, בהן התקשורת מביעה עניין כלשהו בקהל של ראשל"צ, היא בהתנגשויות עם מכבי ת"א. במהלך השנה החולפת, הוחלט להעניק ליו"ר מכבי ת"א, שמעון מזרחי, את פרס ישראל. בעיתון אוהדים שמחלק ארגון האוהדים במשחקים (ויוצא לאור על חשבונו), נכתב טור כנגד הענקת הפרס לשמען מזרחי. שבוע לאחר מכן, אסרה ההנהלה על האוהדים לחלק את העיתונים בתחומי המגרש. לאוהדים אין ספק שזה מגיע מכיוון מכבי ת"א. "שמעון, עם כל הכח שיש לו עושה הכל בשביל הקבוצה שלו", אומר שי. "לדעתי הדברים שהוא עושה לא לגיטימיים אבל אפשר להתווכח על זה. גם לנו יש את האופציה והזכות למחות, אבל זה לא מתאים לו. באים מאה "פישרים", כותבים עליו באיזה פנזין, וגם את זה הוא רוצה לקחת מאיתנו".

חברי גוש ד' מניפים שלטים נגד מכבי ת"א.
     
    לפני כשנתיים התפוצצה פרשת "בנק פנאן". כשהגיעה מכבי ת"א לראשל"צ, חיכתה לה קבלת פנים מיוחדת. אוהדי ראשל"צ, הניפו שלטים בגנות מכבי ת"א וקראו להעמידה לדין. ראשי מכבי ת"א כעסו ודרשו מהנהלת ראשל"צ שהשלטים יוסרו. להפתעתם של האוהדים, ההנהלה אכן ביקשה מהם להוריד את השלטים. "אנחנו מאד מעריכים את הקהל, אבל יש גבול גם לביקורת", מתייחס לנושא חבר ההנהלה גלעד זיו. "לדעתי השלטים עשו שימוש ציני במוות של בנאדם (מוני פנאן), וזה לא היה לעניין".

-אבל לא הושמעו השמצות כנגד פנאן, קראו להעמיד לדין את מכבי ת"א. אתה לא חושב שזו היתה מחאה לגיטימית?

     תראה, פנה אלינו משקיף המשחק ואיים עלינו בקנסות. מדובר בחבר'ה צעירים שמטבע הדברים דעותיהם קיצוניות, ואני מבין את זה, אני גם הייתי אוהד צעיר ומשולהב פעם. אבל הקהל צריך להבין שבחלק מהמקרים הביקורת שלו נתפסת כמייצגת אותנו (ההנהלה)".

    כששאלתי את אבי ושי על היחסים בין האוהדים להנהלה, הם ענו בקצרה מבלי לפתוח את הנושא יותר מידי. "יש שיתוף פעולה בינינו לבין ההנהלה. היחסים טובים". אילן לעומת זאת, לא חוסך בביקורת. "ההנהלה עושה מעט מאד בשביל ליצור הזדהות עם הקבוצה, הם מצפים מאיתנו לגייס עוד אוהדים. זה התפקיד שלנו? זה התפקיד שלהם!". גם על מקרה הפנזין יש לאילן מה להגיד. "לדעתי התגובה של ההנהלה, היתה לא נכונה. הם לא הגיבו מבחינה מילולית, לא כתבו לנו טור תגובה על גבי העיתון ואמרו מה דעתם, אלא עשו לנו פרינציפ. הם שירתו את האינטרסים של מכבי ת"א ולא של ראשל"צ".

-אמרו שיש בטור מקום לדיבה.

     "לא היה שם שום מקום לדיבה. אלו דברים שפורסמו בכל אמצעי התקשורת. לא היה שם שום דבר חדש". לטענת אילן, ההנהלה מראה אדישות לנושא הקהל, ולא מספיק מכירה בחשיבותו. "ההנהלה לא מבינה את התפקיד שלה אל מול הקהילה. מכבי ראשל"צ מייצגת את העיר, וכדאי שיפנימו שם איזה תפקיד חשוב יש להם. בזמנו הגשתי להנהלה הצעה איך להגדיל את כמות הקהל המעודד, ואיך לשתף יותר את שאר הקהל בעידוד – עד היום לא קיבלתי תגובה".

    גלעד זיו מצידו טוען שכמות הקהל קשורה להצלחה. "יש בראשל"צ קיבוץ גלויות. ההורים שבאים מערים אחרות הם לא פטריוטים וזה משליך על הילדים". עם זאת, הוא ממהר להבהיר, שהוא מאד מרוצה מהגוש הקיים. "הייתי מאד רוצה שהגוש יגדל ויגיע למימדים של 500-700 אוהדים, אבל אני חושב שהקהל שלנו הוא בסדר גמור. גם בנושא הפנאטיות שדיברנו עליו קודם. אנשים יודעים שכשמגיעים לאירוע ספורט האמוציונאליות הזאת מתפרצת, אבל אצלינו ובכלל בכדורסל – שלא כמו בכדורגל -  אני חושב שהקהל הוא מאד איכותי".

    
   רוב אוהדי הקבוצות האחרות, יכולים לספר לפחות על רגע אחד של קתרזיס בו הרגישו שהכל השתלם. שהמטרה לשמה כילו את זמנם, כספם, חיי הזוגיות שלהם וחייהם בכלל, הצדיקה את עצמה. לא כך בגוש ד'. במקום לקבל תמורה כלשהי לתמיכתם, הם נאלצים להתקל במאבטחים צמאי אקשן, מנהלי אולמות שמערימים קשיים והכי גרוע – מקרים רבים בהם שחקני הקבוצה מראים אדישות וחוסר איכפתיות.

   לצופה מהצד כל זה נראה כמאבק מיותר וחסר חשיבות. באחד מפרקי סאות' פארק, הוצג אל גור כטוען שעל ארה"ב להכריז מלחמת חורמה נגד אנשי הדב-חזיר, שלטענתו מאיימים על העולם. כך נראים אנשי גוש ד' מבחוץ וגרוע מכך – כך הם גם מרגישים. ובכל זאת, הם יודעים שזה שווה את זה. בשביל הרגעים הקטנים. בשביל הרגע הקטן במשחק בו נראה שהכל הולך. בשביל הרגעים האלה בו כולם שרים יחד ולפתע נשמעים כאלפים. בשביל השחקנים המעטים שנותנים הכל ובאים לחגוג עם האוהדים ברגעי ההצלחה המעטים. אנחנו הגרעין הקשה של אוהדי מכבי ראשל"צ. ובקרוב גם נגיע לעיר שלכם.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

נסתרות דרכי ה-L



   התסכול בעבודה קשה מבלי לראות את תוצר עמלך הוא בלתי נסבל. להאמין במשהו, לעבור את כל התהליך תוך כדי שהשקעת את כל נשמתך, ורגע לפני קצירת הפירות, אתה מנושל מהתהילה, זה פשוט אכזרי. העדות הראשונה והמפורסמת ביותר למקרה כזה, היא כמובן משה שנגרר עם בני-ישראל 40 שנה במדבר ולא זכה להכנס לארץ המובטחת. עדות נוספת, ואף רלבנטית יותר, היא המקרה של אוטיס רדינג. אוטיס אמנם זכה לתהילה כאחד הזמרים הגדולים של דורו, אך בגלל תאונת מטוס טרגית שקיפחה את חייו, הוא לא זכה לראות את הלהיט הגדול ביותר שלו "(Sittin' On) The Dock Of The Bay", מגיע למקום הראשון של מצעד הפזמונים וממתג אותו כאחד הזמרים הגדולים בהיסטוריה.

   שורות אלה נכתבו בתאריך ה-13/09. ביום זה בשנת 1997 מת מפצעיו הראפר טופאק שאקור. 3 שנים קודם לכן, באותו תאריך בדיוק, יצא לאוויר העולם אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים "Ready To Die" של ביגי, שנרצח כשנה וחצי לאחר טופאק. שנה לאחר מותו של ביגי הצטרף עוד אחד לרשימת הראפרים הנרצחים Big L. בעוד שני הראשונים הגיעו לפסגות, שברו שיאים וביססו את מעמדם כשניים מהראפרים הגדולים בכל הזמנים, "אל", שהיה ראפר לא פחות מוכשר, נרצח מעט לפני שזכה להכנס לארץ המובטחת. כמה מעט? מיד תבינו עד כמה הסיפור טרגי ומתסכל.

   ביג אל (למונט קולמן), גדל והתחנך ברחובות הסוערים והאפלים של הארלם. כמו הרבה ראפרים שגדלו בגטאות, הוא ידע שההיפ-הופ הוא כרטיס היציאה שלו לחיים נורמליים. כבר בגיל 12 הוא נהג לעשות פריסטיילים בפינת הרחוב באיזור מגוריו. עם הזמן פיתח אל סגנון ראפ תקיף וקשוח, הארד-קור במיטבו, עם פאנצ'ים חדים שננעצו בבשר כמו מבטים של חנן גולדבלט במחשוף של ילדה בת 14. גוועלד.

תראו אני עושה תנועה של אקדח. כמה תמים ונערי.
    
   אל עבד ללא הרף, ואף היה חבר ב-2 הרכבים: "D.I.T.C" (שם חבר בין השאר ל-Fat Joe) ו-"Children Of The Corn" (גורו, מייס, קמרון). למרות ההשקעה העצומה של אל, הההצלחה מיאנה להגיע. הסיבה העיקרית לכך, היא שלאל פשוט לא היו שירים עם אפיל מסחרי. הוא לא היה מוכן בשום אופן להתפשר, וסרב למתן את סגנונו. אל אף הביע סלידתו מאותם ראפרים שהתמתנו והפכו "Soft", בשיר "I Don't Understand It". למרות כל זאת, הוא הצליח לראות מעט ברכה בעמלו. ב-1993 הוחתם בלייבל קולומביה, ובשנת 1995 שחרר את האלבום הבכורה שלו "Lifestylez of da Poor and Dangerous", שהוא אמנם אלבום הארד-קור נהדר, אך בזמנו זכה להצלחה מסחרית אפסית, מה שגרם להדחתו של אל מהלייבל. אגב, בשיר "Da Graveyard", מתארחים כמה ראפרים אלמונים, בהם אחד, שון קרטר, המוכר יותר כ-Jay-Z. גם לו יש קשר לטרגדיה של ביג אל.



   למרות שהודח מהלייבל, אל המשיך בשלו. בעוד ראפרים אחרים מסביבו זוכים להצלחה מסחרית מסחררת, הוא עשה הכל בדרכו שלו ולא התרכך לרגע. הוא אף הקים לייבל משלו הקרוי "Flamboyant", ועבד בקדחתנות על אלבומו השני. ב-15 בפברואר 1999, בזמן שעשה דרכו מהאולפן לביתו, נורה אל 9 פעמים ונהרג במקום. היורה לא נתפס כמובן. ההערכות הן שהרצח בוצע כנקמה באחיו הגדול של אל שישב באותו זמן בכלא. כשנה וחצי לאחר שנרצח, יצא אלבומו "The Big Picture", שהורכב ברובו משירים שכבר הוקלטו, אך בחלקו הורכב גם מאקפלות שאל הקליט, והולבשו על ביטים חדשים. אגב, האלבום הגיע למעמד של אלבום זהב.

   כאמור, הצלחה מסחרית אל לא השיג, אבל כבוד והערכה מהקולגות דווקא כן. הוא הקליט עם אמנים כמו: ביג דדי קיין,KRS-1, ביג פאן, גורו, קול ג'י ראפ וזכה למחוות החל מהרכבים כמו בלאקסטאר ואפילו מסנופ דוג ודרה ב-Up In Smoke Tour. לבסוף, אל זכה להכרה לה הוא ראוי, אך למרבה הצער לא זכה להנות מפירותיה. זוכרים שדיברנו על ג'י-זי? ברגע שהוא ביסס את מעמדו כאחד הראפרים המצליחים בתחום, הוא פנה לביג אל במטרה שזה יחתום בלייבל שלו Roc-A-Fella. הכל כבר היה מוכן לחתימה - שאמורה היתה להתרחש שבוע לאחר שאל נרצח.    

  

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

צדיק, וטוב



   לא קלים הם חייו של הצדיק. הראיה הטובה ביותר לכך היא סיפורו של איוב. צדיק ללא רבב, שתוך זמן קצר פקד אותו אסון אחר אסון, והוא נשאר חסר כל. ומה עם רבי חנינא בן דוסא? נאמר עליו בגמרא שמרוב צדקתו, כל העולם מתקיים בשבילו. ובכל זאת, הוא היה עני כה מרוד, שאפילו לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות שמן בשביל שאשתו תוכל להדליק נרות שבת. לא סתם תבעו את המשפט: "צדיק ורע לו". העסק הזה הוא קשה, מעייף ולא מתגמל. בטח לא בסדום ועמורה בה מתנהלת סצנת ההיפ-הופ הכנענית.

   במשך שנים עשו חברי ההרכב פרודוקס - ובהם נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) - את הדרך מפ"ת לת"א, בקו 51 הידוע לשמצה. נצ'י פקד כמעט כל ערב אופן מייק אפשרי, הגיע לסדנאות ראפ שהעביר פישי הגדול, יצר קשרים ובעיקר עבד, ועבד קשה. לבסוף העבודה השתלמה. ההרכב פרודוקס שחרר לאוויר העולם אלבום נפלא ("תחיית המתים"), ואפילו די מצליח במושגים של הסצנה המקומית. חילוקי דיעות בין חברי ההרכב גרמו להתפרקותו מעט לאחר צאת האלבום, ונצ' יצא לדרכו כאמן סולו. בשבוע שעבר, הוא שחרר את אלבום הסולו הראשון שלו – "צדיק אחד בסדום".

   האלבום הוא אלבום הארד-קור שממשיך את הקו של "תחיית המתים". נצ' הוא אמן ברוך כשרונות. הוא וירטואוז בכל הנוגע ליכולות ראפ, ומצד שני מפציץ בכל מה שנוגע למוזיקת הדאנס-הול והראגאמאפין. עם זאת, שירה היא הצד הפחות חזק שלו. השירים "דבקה" (שלמעשה פותח את האלבום לאחר הפתיח "מזמור") ו-"אותה המנגינה", מציגים מעט את מוגבלותו הווקאלית של נצ' (בטח ביחס לפלואו המוטרף שלו). מעבר לכך, הם מציגים קלילות ושכונתיות, אמנם בצורה כיפית ואותנטית – אך הם מעט מנותקים מהאווירה שיוצר האלבום.

   המשך האלבום לעומת זאת, הוא תאווה לאזניים. הקטע "יזראלי ראסטה" הוא קטע מעולה, וגם "מענטזת" אחלה קטע (למרות שניתן להגיד עליו קצת ממה שנאמר בפסקה הקודמת), אך נקודת האל-חזור באלבום מגיעה ב"גודזילה". כמו בסרטי המדע בדיוני (שלא ראיתי – אני גבר, אני), כשהחללית עוברת ממהירות "רגילה" למהירות האור – כך האלבום טס לגבהים שטרם נראו כאן. הפלואו של נצ' נהיה פסיכי יותר ויותר, והאלבום נהיה הארד-קור יותר ממאובן של איבר מינו של טירנוזאורוס רקס שלקח ויאגרה. לעזאזל כן.

חייל, הפצץ בהופעתך.
    
     כמעט כל רצועות האלבום הופקו בצורה מופתית, בידי שקל (אייל דוידי). הן קולעות בול לאווירה של האלבום ולאופי הראפ של נצ'. השניים מכירים אחד את השני במשך שנים, ועובדים יחד מאז ומעולם, וזה ניכר. כפי שנאמר, האלבום טס קדימה ונהיה מוטרף משיר לשיר, וכך גם ההפקות. יש לציין את ההפקות הנוספות - "סוף דבר" המצויין, שהופק בידי "טונה-מן ג'ונס", ו"ניצחון" (שלטעמי הוא השיר הטוב באלבום), שהופק בידי גוואדאלופ מRaw Tapes-. שתיהן יושבות בול על האלבום ויוצרות סינתיזה נפלאה עם ההפקות של שקל.

   הדבר המדהים שאין אף הופעת אורח באלבום. את האלבום כולו מחזיק נצ'י נצ' לבד, ועושה זאת נהדר, מבלי להתפשר וללא נסיונות להתחבב על אף אוזן מיינסטרימית. הכח של נצ', מעבר ליכולות הראפ שלו, הוא בכנות ובאותנטיות שהוא משדר. לא תמצאו טיפת זיוף או התייפייפות בשירים שלו. הוא לא ינסה ליצור לעצמו תדמית שונה ממה שיש לו, וכשהוא אומר את מה שיש לו להגיד – זה פוגע בול. בין אם הוא מדבר על המצב החברתי ("בלב המלחמה" – שיר רגאיי שמבוצע נהדר), בין אם הוא מדבר על מצב ההיפ-הופ בארץ ("סוף דבר") ובין אם הוא מדבר על כך שבלתי אפשרי להתקיים ולהתפרנס ממוזיקה ("בום-שאקה-לאק" ו-"ימים יגידו").

   לוט, שהיה הצדיק היחיד בסדום, זכה לצאת ממנה, אבל באיזה מחיר? הוא נאלץ לעזוב את ביתו, עבר אינספור תלאות ואיבד את אשתו שהפכה לנציב מלח. מה יהיה? המילה "צדיק", באה משורש צ.ד.ק, לא? אז אם יש צדק, נצ'י נצ', יראה ברכה בעמל הרב שהוא משקיע והשקיע במשך השנים האחרונות. ובכל זאת, ההיסטוריה מלמדת שהצדיקים לא זכו לעדנה ובטח שלא לתמורה על מאמציהם. מה שכן, הם קיבלו דינם בהכנעה ולבסוף יצא שכרם. אשתו של חנינא בן דוסא אגב, אמנם לא יכלה להרשות לעצמה שמן בשביל הנרות – אך היא השתמשה בחומץ, וקרה לה נס. הנרות דלקו במשך כל השבת.


  

יום שבת, 6 באוגוסט 2011

אין לו מה להוכיח, והוא הוכיח את זה




חובת ההוכחה. מושג מעצבן, שנאמר בדרך כלל בידי אנשים שלא עמדו בחובה הזו. אך לרוע המזל, בשביל להראות שמקומך בטופ, בכל תחום שלא יהיה, עליך להראות קבלות. ג'יימי פוקס למשל, הוא ברוך כשרונות. קומיקאי מצליח, שחקן ומוזיקאי. מה שהרים את ג'יימי מליגה של אנשים שהם שחקנים-זמרים-כלומניקים-אבי ביטר, לליגת העל, זה היכולת לתפוס את ההזדמנות שהוא מקבל בשתי ידיים. כשקיבל את תפקיד 'ג'ימי באומן' ב"יום ראשון הגדול", ג'יימי הראה שהוא שחקן מצויין, אולם מה שצירף אותו לרשימה של השחקנים הגדולים, היה התפקיד הבלתי נשכח בסרט "ריי", בו זכה באוסקר כשגילם את ריי צ'ארלס. מאז אגב, הוא עושה הכל כדי לרדת ליגה. כמו הפועל פ"ת.

אם תריצו בגוגל חיפוש תחת ההגדרה "היפ-הופ ישראלי", סביר להניח שברוב התוצאות יתנוסס השם "אורטגה". מעבר להיותו ראפר פעיל, אורטגה (יהונתן יהודאי) מארגן (וארגן), עשרות ערבים ומסיבות היפ-הופ ברחבי ת"א. עכשיו, לאחר שהשתתף בפרויקטים מהטובים והמעניינים שהיו בארץ (PR טרופרז וכמובן הציוות עם פלד), ולאחר ששחרר את המיקסטייפ "4:47", משחרר אורטגה אלבום סולו הנקרא "סנדוויץ' פועלים".

ב-4:47 יכולנו להיחשף לאיכויות המוכרות של אורטגה, אך גם לכמה חולשות. כשהתארח באלבומים של אחרים, אורטגה ידע לגנוב את ההצגה בהרבה מקרים בזכות פלואו פסיכי ומהיר. כשזה מגיע לשירי סולו, הפלואו בלבד אינו יכול לסחוב שיר שלם, בטח שלא 10. בנוסף, לא היה את פלד שיאזן את OT. שלא תבינו לא נכון, במיקסטייפ היו קטעים מעולים, אך זה עדיין לא היה ה-"ריי" של אורטגה.

כשניגשתי לאלבום "סנדוויץ' פועלים", הדהד לי בראש השיר "תקוות" שסגר את 4:47. למרבה האירוניה, השיר - שמתאר את אורטגה כנושא הלפיד של הסצינה (מה שדי נכון) - הוא הפחות טוב של אורטגה לטעמי. באינטרו של "סנדוויץ' פועלים", אומר אורטגה ש"כנראה צריך למות כדי להוולד מחדש". אורטגה לא היה צריך למות, הוא פשוט היה צריך לחדד עצמו מעט. ובאלבום הזה הוא חד, אוי כמה שהוא חד.

על ההפקות באלבום הזה אמונים Raw Tapes. כשדיברתי על החדות של אורטגה, התכוונתי גם להפקות המלוטשות שיושבות על כל טראק כמו כפפה ליד. ההפקות, כמו מנוף, מרימות את האלבום למקומות הגבוהים שהוא סימן לעצמו. הן יכולות להיות מורכבות סטייל ג'י דילה (כמו בשיר "הראשון"), ויכולות להיות מטונפות כשצריך, כמו אצל Tyler, The Creator ("חם" עם קלין).

שיואו, זה תלת מימד זה?

אורטגה מנפנף באלבום את כל הביקורות שצויינו קודם, כשהוא מראה עומק רגשי ופותח את הלב בצורה כנה ואמיצה. הוא משתף את המאזינים ביחסיו עם חברתו הנוכחית, חוזר לילדותו ואפילו מספר כיצד הפסיק לצרוך סמים קלים, מה שהיה סימן ההיכר של אורטגה במשך השנים. כל זה, מבלי להיקלע לקלישאתיות.

לא הרבה ראפרים מתארחים באלבום, אבל אלה שכן הגיעו בהחלט מעלים את הרמה. מה שמעניין הוא, שבקטע "תירגע חבר", בו מתארח קוואמי, ובקטע "דף ריק", בו מתארח טאבו פלוס, אורטגה "מתמודד" עם שני הראפרים הנהדרים האלה, במגרש שלהם. בין אם זו היכולת לדבר אל ליבו של חבר שבור לב, שנפגע ממערכת יחסים כושלת, ובין אם מדובר בהתפייטות על השראה בוגדנית. אגב, זהו דווקא הראפר "קלין" שגונב את ההצגה עם קטע הארדקור מעיף, בשיר "חם".

אז נכון, סצנת ההיפ-הופ הישראלי ממש אינה נוצצת כמו הוליווד, ואת ההכרה שלו אורטגה יקבל ככל הנראה בדמותו של קהל נלהב של כמה מאות במופע ההשקה, אך "סנדוויץ' פועלים" בהחלט מבסס את מעמדו של אורטגה כאחד מחמשת האמסיז הטובים בארץ. ועדיין, הוא לא יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה. חובת ההוכחה עדיין עליו.