מלקולם X? מלקולם באמצע

אי שם באמצע העשור הקודם, התארח הראפר תאמר נאפר בתכנית עסק שחור עליה השלום, לרגל צאת אלבומו החדש. יש לציין, שדעותיו הפוליטיות של נאפר, לא בדיוק עולות בקנה אחד עם מצע הליכוד, וגם לא של מפלגת העבודה. לפני שהציג מגיש התכנית, לירון תאני, שיר מתוך אלבומו של נאפר, ציין תאני באזני המאזינים שהשיר הבא מאד מעצבן אותו – "וטוב שכך". "זה מצויין שהיפ-הופ גורם לך להתעצבן", אמר וצדק.

עם רקורד של שני אלבומים מאד מוצלחים מאחוריו, שחרר וואסאלו מוחמד ג'אקו (הידוע בכינוי "לופה פיאסקו"), לאוויר העולם את האלבום "Lasers" )על עטיפת הדיסק כתובה המילה "Losers" כשהאות "O" מחוקה ובמקומה מופיעה באדום האות "A"). הציפיות מהאלבום הזה היו יחסית גבוהות נוכח ההצלחה (הן מסחרית והן בביקורות), של השניים הקודמים, אך נראה שלופה קצת מתקשה לעמוד בקצב. תרתי משמע.

אחד הנושאים שהכי מעוררים עניין (במיוחד בהקשר הישראלי), הוא עמדתו הידועה של לופה פיאסקו נגד מדיניותה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. למען האמת, אין לי כל בעיה לקבל אגרוף מחאתי לבטן המוזיקלית שלי, אך זה לא מה שלופה עושה. לופה קורא לכל החבר'ה, מספר לכולם שהולך להיות פה קרב, אך בסופו של דבר מה שרואים זה קרב טראש טוק די חסר שיניים ומאכזב.

אתם באמת יכולים להתעצבן על החמודון הזה?

באלבום הזה יש כמה בעיות. נתחיל מההפקות. באלבומו הראשון, Food and Liquor, ניתן היה להבחין בהפקות של קניה ווסט והנפטונז, ולצדם כמה הפקות של Soundtrakk, שהוא לא מפורסם כמו שני הקודמים אבל הפיק יופי של קטעים באלבום ההוא וגם באלבום שבא אחריו – The Cool, שם הוא הפיק (היטב) את רוב הקטעים. בשני האלבומים הקודמים ההפקות היו Fאנקיות, מלאות חיים והכי חשוב – מלאות נשמה. ב-Lasers (שם אין אפילו הפקה אחת של Soundtrakk), למעט כמה הברקות, ההפקות חסרות מעוף ונשמעות כמו הכלאה בין דיוויד גואטה לסקטמן.

ועכשיו נגיע לנושא המחאה. בלופה תמיד דבקה תדמית ילדותית ותמימה, אותה הוא מינף בצורה מופלאה ליצירת קונספט מבריק לאלבומיו הקודמים (במיוחד בא לידי ביטוי באלבום The Cool). באמצעות הרגישות והאינטליגנציה שלו, הוא הצליח להעביר מחאה מתוחכמת, רגישה ועדיין אמינה. ב-“Lasers” זה דווקא מתחיל לא רע. לופה מביע עמדות מעניינות שבהחלט יכולות לפגוע בבטן רכה או שתיים ולעורר דיון. הוא טוען שהמאבק בטירור הוא "בולשיט", שהוא לא בצד של ישראל שמפציצה בעזה וגם שהוא לא יצביע לאובאמה, מפני שהוא לא עושה דבר בעניין הזה. הוא גם זורק כמה משפטים בנוגע לעישון סמים ושתיית אלכוהול בתוך כותלי הגטו, כך שגם נקיטת עמדה לגבי החברה האפרו-אמריקאית יש לנו כאן. הבעיה היא שזה מעט מידי (על איסלאם-ישראל-אובאמה הוא מדבר רק בבית וחצי בשיר "Words I Never Said"), רך מידי ונשמע אפילו די מתיפייף. בהמשך האלבום לופה נוקט עמדה נגד תרבות הרייטינג ונגד התקשורת, אך גם זה מגיע לקראת סוף האלבום ולא נראה כחלק מרצף רעיוני. בגדול, באלבום הזה, המחאה של לופה נשמעת כמו קומיקס מצועצע. "אומרים שההיפ-הופ משמיד, תגידו להם שיסתכלו עלי!". איך משיר נהדר כמו "Hip-Hop Saved My Life", שיצא באלבום "The Cool" הגענו לשורה כזו?

 

שיר מקסים שמבטא אהבה להיפ-הופ. מהאלבום "The Cool'"

 

יש לציין שלמרות מה שנאמר פה, האלבום לא גרוע. יש באלבום כמה קטעים לא רעים ואפילו די טובים. ההפקה ב-"'Til I Get there" היא הפקה נהדרת, מהטובות באלבום (הופק בידי Needlz, המפיק היחיד שהפיק גם באלבום הזה וגם באלבומים הקודמים) שמזכירה מעט, כמה טוב יכול לופה להשמע. התיאור האוטופי בשיר "All Black Everything" הוא מקסים בתמימותו וההפקה שלו (כמו "Till I Get There") נשמע כאילו לקוחה מאחד מאלבומיו הקודמים. הבעיה היא – כמו שאמרו הדג נחש -  שזה לא מספיק.

 

למה אין יותר שירים כאלה באלבום?

  
בחלוף השנים, אמני היפ-הופ כמו N.W.A, אמינם, טופאק, קומון, נאס עצבנו הרבה אנשים, בין אם באמריקה הלבנה, השחורה, קהילת המוזיקה בכלל וההיפ-הופ בפרט. הם עצבנו בכך שהם נגעו באיזה עצב רוטט ובכך עוררו מהומה וביקורת, אך גם דיון ציבורי חשוב. נראה שלופה ניסה גם כן לעורר משהו, אך זה פשוט לא עבד. לופה ניחן בסוג של תמימות ילדותית, שבעזרתה ובעזרת הרבה רגישות ואינטליגנציה, הוא יצר שני אלבומים נהדרים. העניין הוא, שהתמימות הילדותית הזו יכולה להיות גם מעצבנת. ולא כמו שהיפ-הופ צריך לעצבן.