יום שישי, 29 ביוני 2012

Give Them a Break, Will Ya?



הגיע הזמן להגיד זאת בקול רם: אף אחד לא אוהב את וטאשסקי. במרתף, ובכלל. אכזריותו, חיוכו הזחוח, היותו סוציופת אוכל גופות, לא מוזג דם לשאר החברים ולא מוריד את מושב האסלה הכריעו את הכף. כמוכן, כמובן שכשליטו הבלעדי של המרתף, צבר וטאשסקי שונאים ואויבים רבים. קר שם למעלה בפסגה.

על אף חספוסו וקשיחותו, אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית במידה מספקת יוכלו להניח כי מתחת למעטה ה"איום", פועם לב אנושי ורגיש הזקוק למעט חמלה. אותן נשמות טובות ניסו לגשת לוטאשסקי ולהביע מעט חיבה כלפי היו"ר הקשוח. כולם כמובן נשחטו והוגשו כנשנוש לתני המחמד של וטאשסקי, אך ברור לגמרי מאיזה מקום נבעה מחשבתם.

במהלך השנים נוצרו מיתוסים לגבי המושג 'אכזריות'. החל ברודנים לאורך ההיסטוריה אשר טבחו בעמם, וכלה באינדיבידואלים כמו ג'ק המרטש וטד בנדי. אנשים אלה הטילו אימתם על מדינות ואוכלוסיות שלמות. חלקם הרגו מיליונים, בעוד חלקם האחר הרגו עשרות בודדות, אך עשו זאת תוך כדי אינוס קרבנותיהם והפשטת עורם. לא בהכרח בסדר הזה.

כמעט בכל פעם, מי שינסה לפענח את תופעת האכזריות, ייגש לפן הרגשי והפסיכולוגי. האם כילדים ספגו אותם רשעים חסרי לב התעללות מצד ההורים? הסביבה? המורים? לא בכדי מוצגות תמונות של עריצים אכזריים ברגעים משפחתיים ואישיים, וזוכות לתהודה כה גדולה. האינסטינקט שלנו הוא לחפש את האנושיות איפה שנראה שהיא נעדרת.

גם העולם הבדיוני ניסה לפרק את התופעה. בהרבה מהיצירות הוצגו בפנינו דמויות אכזריות ומתועבות אשר עוררו בעיקר סלידה. עם זאת, ביצירות הטובות ידעו להציג את אותן דמויות ברגע אחד של חולשה, רגע אחד קטן בו אנחנו רואים מולנו יצור אנושי עם שכל, רגש ולב. הנה שלושה:

וורנון שילינגר (אוז)

 כשהגיע טוביאס ביצ'ר לאוז, אחד מבתי הכלא האכזריים בארה"ב, הוא רעד מפחד. האסיר אשר אליו הוא צוות כשותף בתאו היה בהמת האדם מאפריקה סיימון אדביסי. ביצ'ר לא היה גזען ולא שפט את אדביסי על פי צבע עורו, הו לא. אדביסי הקרין את אכזריותו בכל דרך אפשרית אחרת. וורן שילינגר ידע להסתיר את אכזריותו. הוא ניגש לביצ'ר המפוחד והרגיע אותו. הבטיח לו שישמור עליו והציע לו לבקש שיעבור לגור איתו בתאו. ביצ'ר עשה זאת.

כשנכנסו יחד לתא, נשאל ביצ'ר בידי וורן, כבדרך אגב, האם הוא יהודי. ביצ'ר השיב שלא, ובין רגע מצא עצמו שוכב על הבטן כשמכנסיו מופשלות וצלב קרס מקועקע על ישבנו. מעתה הוא הפך לרכושו, עבדו ושפחת מינו של וורן שילינגר, ראש הכנופיה הנאו-נאצית בכלא.

אכזריותו של שילינגר באה לידי ביטוי במשך כל אחד מהפרקים בששת עונותיה של אוז. הוא התעלל באסירים חדשים והפך אותם לשפחות מין, לא היסס לחסל קרובי משפחה של אויביו, לפגוע באלה שהיו חבריו ואפילו גרם למותו של בנו ברגע שזה הפנה לו עורף. נאצי.
 
עם זאת, במהלך הסדרה ראינו גם את שילינגר ברגעיו האנושיים יותר. אם בקשר לשני בניו (לבו היה כבד עליו כש"נאלץ" להרוג את בנו) וגם כשאסירי הכלא התגייסו על מנת לתרום כסף לאסיר בוב רבדאו אשר נכדו סבל ממחלה סופנית. עם זאת הרגע הזכור ביותר בו שילינגר זוכה לסימפטיה מהקהל, הוא הרגע בו אחד מהאנשים הנערצים עליו, ווילסון לוואן מגיע לאוז ומתייחס לוורן בזלזול ושובר את לבו. האם זה מצביע על העדר דמות אב? על שברון לב דומה שעבר וורן כילד? כאכזבה מדמות נערצת בעבר? מה שבטוח זה שבאותה סצינה אנו רואים את ראש האחווה הנאצית מצוי על סף דמעות ואנחנו רק רוצים לחבק אותו.

 הייתם יכולים לחוש חמלה כלפי אדם כזה?

ראלף סיפרטו (הסופרנוס)

גם במושגים של מאפיונר "ראלפי" היה בנזונה לא קטן. אין דרך אחרת להגדיר אותו. אחת הסצינות הזכורות ביותר מהסופרנוס היא הסצינה בה הרג במו ידיו חשפנית שהעזה למחות על ההתעללות הנפשית והפיזית שעברה על ידי ראלף. מעבר לכך, היו לו את כל התכונות המשניאות אדם על פני רעהו. הוא היה סוטה, פחדן וצבוע. לא רק הקהל לא אהב אותו – אף אחת מבין הדמויות בסדרה לא אהבו אותו.

במהלך הסדרה ראלף בגד בחבריו, פגע באנשים חלשים חסרי כל ובכל זאת תפס את עצמו כקורבן ונמנע מלקחת אחריות. במקרים אחדים מירר בבכי ונראה חסר אונים. באף אחד מהמקרים הללו ראלף לא זכה לאהדה, ולו מהסיבה שהיה אינטרס מאחורי כל אחת מההתייפחויות האלה.

בעונה הרביעית, באמצע אמבטיית קצף, הזעיקה העוזרת את ראלף בגלל תאונה שהתרחשה בעת שבנו שיחק עם חבר. השניים שיחקו בחץ וקשת, ובנו של ראלף ספג חץ אשר חדר עמוק לתוך גופו. בסצינות שבאו לאחר מכן ראינו גבר מתפרק, שלראשונה בחייו לוקח אחריות על מעשיו. באותו רגע אי אפשר היה שלא לכאוב את כאבו. כך גם טוני עשה. עד אשר ראלף, שחשב להתקרב לדת יותר, החליט להוציא את תסכולו על סוסה, מה שגרם לטוני להרוג אותו במו ידיו, כפי שראלף עשה לאותה זונה.



אריק קרטמן (סאות' פארק)

בשונה מ-2 הדמויות לעיל, קרטמן הוא ילד. בדומה להן, הוא פוגע בכל מי שמסביבו בכדי להשיג את שלו. בשונה משתיהן, הקהל אוהב אותו וצוחק ממעשיו הרעים – בדומה להן הקהל מחכה לראות אותו סובל ונענש על מעשיו.

קרטמן הוא אחת הדמויות המופלאות שגילה לנו המסך הקטן. דרך הילדון השמן והאכזרי, עוברים עשרות נושאים פוליטיים וחברתיים באמצעות סאטירה מבריקה של יוצרי הסדרה. הוא חוסר המודעות, הטיפשות, האינטרסנטיות, הצביעות, תאוות הבצע. עם זאת, הוא גם הנחישות והערמה.

מעטים הרגעים בסאות' פארק בהם מוצג רגע אנושי כלשהו מבלי שהאור המואר עליו יהיה ציני או אירוני. בעונה הרביעית, בפרק "Chef Goes Nanner", מחולקת הכיתה ל-2 צוותים, כשכל צוות אמור להציג את עמדתו לגבי שינוי דגלה של העיירה. בראש הצוות הראשון עומדים סטן וקייל, בעוד בראש הצוות השני עומדים וונדי (חברתו של סטן) וקרטמן, כאשר שניהם מתעבים אחד את השניה. במהלך הפרק השניים מוצאים עצמם נקשרים זה לזו, כשוונדי נשבית בקסמיו המעוותים של קטמן. הדבר מבעית את וונדי, שנועצת עם חברתה ביי ביי (bay bay). ביי ביי טוענת שעל מנת להעלים את הרגשות הללו, על וונדי לנשק את קרטמן, וכך היא עושה. לאחר שהדיון מסתיים, וונדי ניגשת לקרטמן ומודה לו על כך ששיתף איתה פעולה ושהמצב המוזר ביניהם תם. היא חוזרת לסטן, וקרטמן נשאר בודד ועצוב, באחד מהרגעים הבודדים בסדרה בהם הלב נשבר.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה