מאז שנפל הדבר ובמרתף
התבשרו כי מערכת העיתון "דבר" חדלה מפעילות, שרר הכאוס במרתף. כשהוסבר לדיירי
המרתף כי פעילות העיתון הופסקה כבר בשנת 1996, הם נדהמו עוד יותר. הם כלל לא ידעו
שקיים מושג כזה 'זמן' ושניתן למדוד אותו. הדיירים איבדו את העשתונות. הם פנו
למוזיקה פראית ומשולחת רסן. "הנוסחה היא בדיוק כמו בחו"ל", הסביר
לוטאשסקי הקריין. "המוזיקה היא פרימיטיבית ורועשת ויש בה רק כמה אקורדים
בסיסיים... בבריטניה שרים 'אקדוחני המין' נגד המלכה, בישראל שר רמי פורטיס
נגד הטלוויזיה".
באותו רגע הגיע השליח
עם בשורות מהעולם שמחוץ למרתף. הוא סיפר לוטאשסקי על חלקיק אלוהי, הוא אישר לו את
השמועה שנפוצה במרתף לגבי קיומו של הזמן, הוא סיפר על מדינות, על טכנולוגיה, על
שנאה ואהבה. כמוכן, הוא סיפר לו כי היום ב-7 ביולי (מסתבר), חל יום הולדתו של רמי
פורטיס.
מטבע הדברים וטאשסקי
חשש מאותו רמי פורטיס. מכך ששיריו עלולים להקים עליו את דיירי המרתף המדוכאים, ומכך שהוא ייאלץ לפנות את כסאו. במהלך טקטי מחוכם, החליט וטאשסקי לציין
ברחבי המרתף את יום הולדתו של פורטיס, בתופים ומחולות ובאכילת שרצים. חלק מהדיירים
שמחו ששליטם חוגג את יום הולדתו של המוזיקאי האהוב עליהם, אך היו כאלה שראו מעבר
למהלך הערמומי.
כאקט מחאתי, אותם
אנשים חשבו להקים מסיבה אלטרנטיבית. ובעוד המושג אלטרנטיבה לפורטיס הוא פרדוקס
(הרי פורטיס הוא אלטרנטיבה במהותו), הסבירו אותם פורשים, שברצונם לציין השירים
הפחות מוכרים. אלה שככל הנראה לא יושמעו במסיבה של וטאשסקי, לא יושמעו באף פאב
שירצה לציין את יום הולדתו של פורטיס וגם ממעטים לעטר את פלייליסט ההופעות של
פורטיס עצמו. בקיצור, אלה שנדחקו הצידה בידי הקלאסיקות המושמעות והמזוהות יותר.
ובכן, אותם
פורשים/מוחים הפכו למזון לפיראנות המחמד של וטאשסקי, ובכל זאת, הנה השירים אשר היו
מושמעים באותה מסיבה, אם היתה מתרחשת:
איש השיש (עם אלי
לוזון)
מתוך האלבום
"איפה הסוסים", שהוא האלבום השני והפחות מצליח של ההרכב 'האחים פורטיס', אותו הוביל כמובן פורטיס (אני בטוח שאתם ציפיתם שאומר מאיר אריאל, אבל
לא!). למעשה, מתוך האלבום הזה יצא להיט אחד
("איך שניצחת"), בעוד שאר השירים זכו למעט תזכורות בהופעותיו של פורטיס
ובאוספים. כל זה כמובן לא מעיד על איכותו של האלבום אשר ניתן למצוא בו כמה פנינים,
כמו "איש השיש".
הכח בשיתוף פעולה זה, הוא שלא עמד מאחוריו איזה אינטרס שיווקי, אלא אמנותי גרידא. 2 האמנים הביאו
את מיטב כישוריהם לשיר, ויצרו שם שיר אהבה נכזבת נוגע ללב. השניים מתמסרים ביניהם, עד
שמגיעים לסי פארט מצמרר. השילוב בין הרוק של פורטיס למזרחית של אלי לוזון, יוצר סינתזה
נהדרת, ומראה שכשחושבים מחוץ לקופסא, ניתן להגיע עם המוזיקה למחוזות נפלאים בהם איש
עוד לא דרך.
כחול אדמדם
מאלבום הפחות מצליח
של פורטיס מבחינה מסחרית, אנחנו עוברים למצליח ביותר. מדובר באלבום "שוטר
פושע והענק הלוחש". בין להיטים כמו "את לא", "דג"
ו-"תלוי על הצלב", מסתתר לו השיר המרגש הזה, אותו הקדיש פורטיס לאביו
המנוח.
בניגוד לאווירת הרוק
חסר המעצורים של השירים היותר מוכרים באלבום, בשיר זה האווירה יותר מזכירה את פינק
פלויד בחלק משירי "החומה". הטקסט מהפנט וכל כך מרגש. פורטיס מתאר את אביו
כישות מיסטית השוכנת במרומים, אשר כבר מחייכת בשלווה ואינה סובלת עוד. קשה מאד שלא
להצטמרר.
למדי אותי הלילה
באחד מפרקי התכנית "אלבומים",
ראיין יואב קוטנר את פורטיס לגבי "פלונטר". השאלות סבבו סביב אותן
קלאסיקות שעיצבו את הרוק הישראלי ב-30 ומשהו השנים שבאו אחרי צאת האלבום. כשהתקליט רץ ופורטיס
שמע את השיר "למדי אותי הלילה", הוא חייך. "אתה יודע כמה שנים לא
שמעתי את השיר הזה?", אמר. "כבר שנים לא ביצעתי אותו. שכחתי ממנו".
אנחנו לא.
"למדי אותי הלילה", הוא שיר כיפי,
במובן הפורטיסאי של המילה. הוא שופע מיניות של צעירים אשר ההורמונים שלהם משתוללים.
באותה תקופה, השמרנות עטפה את ישראל אף יותר מאשר היום, והטקסטים של פורטיס הרתיעו את
הממסד המוזיקלי. כיום כאמור, "פלונטר" נחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית,
ו"למדי אותי הלילה" הוא אחד השירים המענגיםמתוכו, וראוי שיקבלו יותר קרדיט.
בחיק המשפחה
הסינגל הראשון מתוך האלבום "חצי
אוטומטי", אשר יצא בשנת 2001. האלבום זכה להצלחה מועטה יחסית, אך הסינגל
"הדלת" עם סחרוף, נהפך ללהיט. בין השאר שילב פורטיס באלבום שיר המבוצע
בסגנון גוספל "שר על מרטין לותר". הסגנון הזה חלחל גם לשיר "בחיק
המשפחה", אשר בתקופה מסויימת היה לשיר האהוב במרתף. התקופה הזו אגב, עוד לא
חלפה.
"בחיק המשפחה", עוסק בניוון
ובפרדוקסליות של בילוי משפחתי אל מול הטלוויזיה. כל בני המשפחה מהופנטים אל מול
המקלט אשר משדר להם תכנים אלימים, ריקים וזולים. בעוד הצופים שוקעים להם אי שם
בממלכת הספה, האור הכחול הבוקע מהטלוויזיה מקרין סרט מלחמה, דוגמנית מזמרת, סרטי אסונות ומגיש חדשות אשר יורה במצלמות. כמובן שהפרסומות מגיעות כמו שעון. השאלה הנשאלת היא: מי יכול להצביע על הקו בו
מסתיים העולם הבדיוני ומתחילה המציאות?
טבעת ומקלות
מתוך האלבום "פורטיס משולש",
שיצא ב-2009. באלבום זה גילה לנו פורטיס שירים מופשטים יותר, כאשר הטקסטים שלהם לא
ברורים לגמרי. פורטיס עצמו הגדיר את האלבום כ"לא מסחרי בעליל". השירים "בלונדיניות על אוטוביאנקי" ואצבעות
דביקות", הם מהלהיטים האהובים של פורטיס ועדיין מבוצעים בהופעות ומנוגנים
ברדיו.
האווירה בשיר "טבעת ומקלות",
בדומה ל"בחיק המשפחה" היא של ריקנות וניוון. השיר מציג בצורה אירונית את
השמחה הריקה המוצגת בחתונה כלשהי, אל מול העצב והדיכוי שעוברת האשה בתוך כתלי הבית
כשאיש אינו רואה. לא ברור אם האשה עליה מדברים השיר היא זו שמכינה את האוכל לכבוד החתונה (בה כולם אוכלים כיד
המלך), או הכלה שסובלת שנים מאוחר יותר. מה שבטוח זה "שהדמעות זולגות, על
השמלה זולגות". שיר נהדר.
בחלון של סרג'יו
מתוך "החבר אני", אלבומו האחרון
של פורטיס אשר יצא בשנה שעברה. את האלבום הקליט פורטיס לאחר שעבר צנתור,
והטקסטים בו הם בהחלט מפוכחים מאד. הנושאים עליהם מדבר פורטיס באלבום בין השאר הם
מחסום כתיבה, אגו, רעות ודיאלוג עצמי. באחד מקטעי האלבום (אותו הקדיש פורטיס לממציא "ניקולה טסלה") מהלל פורטיס את היצירתיות
והסקרנות.
בשיר "בחלון של סרג'יו", ישנה
אווירה אפורה ודכאנית. מדובר שם על שביל שנגמר בקיר (תקווה ויאוש), עולם שמתאבל על
סתיו ועל היכולת להתמודד עם עצבות. השיר לא זוכה להרבה ביצועים בהופעות, אבל מסע
ההופעות של "החבר אני" עדיין נמשך, וגם במידה ויושמע פעמים מעטות – הוא מהשירים
היותר נפלאים שנכתבו.
מזל טוב לרמי פורטיס, יקיר המרתף. מלך היצירתיות. אמן שבירת הכלים. האיש שלא נכנע לתכתיבים כאלה ואחרים המגבילים את האמנות והמחשבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה